רילוקיישן ושאלת זהות

בגיל 36 החלטתי יום אחד לעבור לשיקאגו בעקבות רילוקיישן ללימודי MBA של בעלי. חודשיים אח"כ היינו על המטוס – זוג הורים, 2 ילדים, 8 מזוודות עמוסות חלומות ו-5 ארגזים שהגיעו 3 חודשים מאוחר יותר.

עד הנסיעה המטלטלת הזו שעד עכשיו עושה שמות בשאלות של משפחה, זהות עצמית ומקצועית, זוגיות, הורות, חברויות, קור עמוק ועוד יסודות חיים שכאלה, היה לי קל לענות על השאלה מי אני. התשובה היתה אשת קריירה טוטאלית ואמא. כן, בסדר הזה. הבת הגדולה שלי (5) היתה מאתגרת מאוד מהיום שנולדה (ומבריקה בהתאמה) והבן הקטן שלי (3) הוא בדיוק מה שחלמתי על ילד ראשון קל וזורם וזכיתי לו כעבור כמה שנים.

אמנם אורי, בעלי, הוביל את הרילוקיישן הנוכחי, אבל אני דחפתי אותו לשם. בגיל 22 בביקור הראשון שלי בניו יורק התאהבתי, נשמתי אותה עמוק לריאות וידעתי שאחיה יום אחד בארה"ב. נדמה לי שאפילו הבטחתי לעצמי. אז 14 שנים אחרי החלום חי ובועט והחלטתי לחפש הזדמנות מתאימה, אחרי שבדקתי עם עצמי שהחלום של פעם תקף גם לסטטוס הנוכחי של חיינו.

כדי להכשיר את הקרקע מצאתי שנה ומשהו קודם לכן משרה בחברה גלובאלית שכל העיסוק בה הוא באנגלית מול ארה"ב ואני מאמינה שמשם הגיע גם הביטחון שלי להניע כזה מהלך ולקחת סיכון.

בדרך לשם היו אינסוף מכשולים, אתגרים ושאלות פתוחות. המשפחות לא תמכו (מכורות לילדים שלנו ולא אוהבות שינויים), היו שאלות כלכליות (משני מנהלים בהייטק, עוברים לסטטוס של סטודנט ומובטלת), חשש עמוק להשפעה של השינוי על הבת שלנו (מטפלים שליוו אותנו חששו מרגרסיה וההורים דיברו על נזק שצפוי לה). אז ידענו שיהיה קשה ונסענו.

אני חושבת שהדחף העצום שלי לשינוי הגיע מרצון אמיתי לבודד את עצמי מכל מה שהכרתי, מהמציאות הלוחצת בישראל ומהתחושה הקולקטיבית שסגרה עליי ולבדוק את ההורות שלי בסביבה סטרילית כיחידה משפחתית קטנה. צד אחר היה החלום להתפתחות מקצועית בלי גבולות ורצון להגיע למקומות משפיעים, שעושים אימפקט גלובאלי.

נחתנו פה לפני שנה ושלושה חודשים עם אותן 8 מזוודות, כמה תיקי גב ושקים של אופטימיות.

נהנינו מקיץ מסביר פנים, ימים יפים, דירה קסומה וקטנה עם נוף המשקיף לאגם מישיגן ולנמל פסטורלי, מהר מאוד הכרנו חברים, אירחנו המון, בעלי הסתגל לחיים בקלות, החיבור הרגשי והקשר עם הילדים העמיק (אני העוגן ואין גורמים משפחתיים נוספים מבחוץ) והילדים פורחים כמו שבחיים לא היו בארץ, גן קטן עם 12 ילדים ו2 מורות לגיל 5, (והבת שלי? כל בוקר מחבקת אותי ואומרת לי "אמא, תודה על שיקאגו. היא טובה לי"). ובכל זאת מכולם, לי, שחלמה ודמיינה את זה שנים, היה קשה ומאתגר ומבהיל מאוד.

שואלים פה המון את השאלה "מי את" ו"מה את עושה". אז במשך 6 החודשים הראשונים התשובה היתה כביסות, בישולים, טיפול בילדים, חברים, מעצבת את הבית, מייצבת את החיים, מתרגלת לתפקד כהורה המרכזי (בארץ אורי, בעלי, היה המטפל העיקרי בילדים ופה זה התהפך לגמרי). אני מאקלמת אותם ומסתגלת בעצמי.

יש אתגרים שאפשר לדמיין ויש כאלה שלא קצת כמו בהריון לפני שהילד מגיע, למשל את הזמניות. החברות הכי טובות שלי פה, נמצאות בתנועה, שיקאגו היא תחנת מעבר, מגיעים לעשרה חודשים למחקר אקדמי (פוסט) או מקבלים הצעת עבודה במדינה אחרת בארה"ב ועוזבים. אז כל החברות הכי טובות שהפכו למשפחה נעלמו זו אחר זו בטווח של חודשיים. ונשארתי הכי לבד שהייתי בחיים שלי.

אה והחורף, הוא נמשך 6 חודשים עד 8. רוב הזמן 0 מעלות עד מינוס חמש ובשיא מינוס 50 (כן, יותר קר מאנטרטיקה). במשך חודשים פחדתי ממש מאיך אתמודד עם השינויים הרבים. כל פעם נדמה שהסתגלתי ונכנס משתנה חדש. ושום מילה על קורונה בשנה הראשונה לרילוקיישן.

השלג הראשון של נובמבר היה גם הספתח לתהליך חיפוש העבודה שלי, גישוש עדין ואיטי עם הרבה אמונה ותקווה שזה ילך בקלות ובטוב ולפרקים כמו האגם קפאתי גם אני ועצרתי. כנראה מבהלה להיכשל או מההבנה שנפלה על האחריות העצומה שלקחתי על עצמי לפרנס לבד בשנתיים הבאות את המשפחה.

אז בימים היה לי הרבה זמן לשתות תה ולקרוא ספרים ולהסתכל מהחלון על הנמל היפה מול הבית ולהרהר בשאלות על הזהות שלי שהתערערה. מי אני, מה אני בלי הקריירה, מה אני רוצה להיות ואיך חיים בשלום עם הגילוי שההורות והקשר עם הילדים הפכו לכל כך חשובים בשבילי, שבסתר ליבי אני מגדירה את עצמי קודם כל כאמא ורק אז כאשת קריירה.

וכל בוקר מחדש, קמתי לשגרת חיפוש העבודה, הלכתי לבית הקפה האהוב שלי, Maison Marcel, שתיתי 3 כוסות של תה ירוק, אכלתי קוראסון צרפתי מנחם ועבדתי בלחפש עבודה. שלחתי אינסוף קורות חיים, נפגשתי לתה עם כל מי שהסכים להיפגש, כתבתי הודעות בלינקדאין לקולגות ולמגייסים, והצטרפתי לאינסוף וובינרים וכנסים וירטואליים כדי להמשיך ללמוד ולהתפתח. אחד המשפטים שהלך איתי כל הזמן היה של חברה, בעלת משרד פרסום בניו יורק, שאמרה לי "לא משנה מה קורה, כל הזמן תהיי בתנועה. תנועה מייצרת שינוי ומביאה אליך הזדמנויות". והאמת? בקור הקיצוני הזה, תנועה גם מחממת.

אז הלכתי והלכתי, צעדתי רחובות, שכונות, ונשמתי גם כשהייתי הכי עצובה, גם בבדידות מזהרת, גם כשלא היתה אף משרה באופק או חברה להשתבלל בה, הייתי בתנועה, עשיתי משהו אחד קטן לפחות שהיה בעל ערך ואולי ינביט שורשים בהמשך.

כעבור 4 חודשים מצאתי את המשרה שחיכתה לי. היא לא ענתה להגדרות המשרה שכיוונתי אליהן, למרות ש90% מהראיונות שלי היו בדיוק ל-3 סוגי המשרות שהגדרתי מראש, היא לא היתה מה שדמיינתי, לא הבנתי עד הסוף מה הגדרת התפקיד ומה מצופה ממני. הבדיחה של החברות שלי היתה לשאול מדי שבוע אם גיליתי כבר מה זה PMM. יחד היינו אוספות את מה שלמדתי באותו שבוע ומנסות לחבר מחדש את תכולת הפאזל שהרכיבה את המשרה שלקחתי על עצמי בכזה ביטחון. לקח לי 6 שבועות לתוך התפקיד כדי להבין את המשמעות לעומק. זו הקלישאה הקלאסית של לזרוק את רשימת המכולת לפח, לעבוד קשה ופשוט לעשות.

בעוד חודש אציין שנה לרילוקיישן ששינה את חיי. עוד לא זמן לסיכומים, עכשיו זמן להמשיך לצעוד.

בתמונה ביום סתווי לפני שהשלג עטף הכל.

#רילוקיישן #זהות #ספקטרום #שיקאגוארהב #אימפקט #התפתחותמקצועית #השפעה #קריירהבהייטק #חייםבשינוי #שינויים #אמהות #אמהותוקריירה #חייםבתנועה #זמניותברילוקיישן