פוסט שעלה בקבוצה סגורה ויקרה לליבי בפייסבוק, הבעיר שיח על נושא נפיץ ורגיש – "כמה בעצם אתן מרוויחות"? א.נשים ידברו איתך על הכל (טיפולי פוריות, משברים בזוגיות, קשיים בעבודה, דיכאון), אבל ימנעו מטאבו אחד – כסף.
הסוגייה של כמה אני מרוויח.ה שקולה בתפיסה שלנו למדדים של הצלחה, הוקרה, הערכה ושווי. אך היא מקושרת גם לסוגיות של אשמה, בלבול ובושה. אחת הסיבות הרווחות שנשים מצדיקות עבור עצמן קבלת שכר נמוך משווי השוק שלהן, נעוצה בגידול ילדים שמתבטא בירידה בהיקף שעות העבודה (תוך התעלמות מתפוקה). סיבות נוספות כוללות ענף פחות רווחי (לואו-טק\מגזר ציבורי), צפי ממשכורת משנית בבית, הנאה וסיפוק מהעבודה, קשיים פיננסים של החברה, קושי בניהול מו"מ ומבוכה, אי ידיעה איך לכמת את השווי שלהן, תקווה שיראו את השקעתן והן יתוגמלו בעתיד, ועוד.
דיסקליימר: חשוב לומר, כי נקודת המוצא היא שפערי השכר בין נשים לגברים, שנעים סביב 30% הם עובדה סטטיסטית קיימת. ברור גם שהציפייה היא לשינוי חברתי-תפיסתי עמוק ברמת המאקרו, שמחייב קידום ויצירת הזדמנויות לנשים על ידי המעסיקים והמדינה.
אבל וזו מטרת המניפסט שלפניכן – שינויים גדולים לא ניתנים לנו מן המוכן, הם דורשים תביעה אסרטיבית ועיקשת - מהפכה.
כפי שאמרה וירג'יניה וולף "אישה חייבת כסף משלה וחדר משלה". לכסף יש ערך לא רק בפני עצמו אלא גם בזכות החופש שהוא מקנה, העצמאות שהוא מאפשר והשחרור שלנו מתלות בגברים. אישה שמשתכרת שכר גבוה התואם את ערכה היא ראשית לכל אישה חופשיה עם כוח בחירה בכל היבט בחייה ונדרשת פחות לשיקולי הישרדות בבואה לקבל החלטות על עתידה.
מהפכה מגיעה לפני הכל מאיתנו, מהכרת ערכנו, ממחקר שוק מקדים, מדרישה לקבל את השווי הראוי לעבודה שלנו, מחוסר פחד לתמחר איכות וניסיון מצטבר, משיח במספרים, בתפוקות, במדדים.
במקום שבו אנחנו כקהילה נשית חזקה, נשתף נשים בשכר שלנו, נקדם שקיפות ונספק כלים לכל אישה כדי שתכיר בשוויה ותדע לדרוש אותו בתלוש השכר שלה, נדע שצעדנו צעד חשוב בדרך.
לפני כמה שנים בשיחה שקיימתי עם מנכ"לית של חברה מוכרת בהייטק, ביקשתי להבין למה היא לא מעלה את שכר המנהלות בדרג הביניים בחברה ביחס ישיר לביצועים המעולים שלהן אלא רק כשהן מקיימות מו"מ אסרטיבי ומאיימות לעזוב את החברה, היא ענתה לי תשובה שהולכת איתי עד היום "אני אשלם לעובד.ת את השכר הנמוך ביותר שישמור עליו\ה שבע.ת רצון". ומה קורה בפועל? כשמגיעות שיחות השכר, נכנסים אליה הגברים, דורשים ונוקבים במספרים ברורים והנשים או שנמנעות מלבקש או שמבקשות העלאות נמוכות או שמבקשות העלאה ראויה אך לא מתעקשות עליה, מתוך שאיפה שיכירו באיכות עבודתן ומסירותן וזה יתוגמל ללא דרישה. ומה מתקבל? מראית עין של שביעות רצון. לא נדרוש ישירות? לא נקבל.
שיהיה ברור, אני אומרת "אתן" ומתכוונת קודם כל ל"אני". לקח לי שנים לבצע את השינוי התפיסתי בנוגע לשווי שלי וליכולת להגדיר ערך כמית להצלחות מקצועיות ולניסיון. כמו בהרבה מקרים בחיים, התסכול מהפער בין ההשקעה וההצלחות שלי לבין המספר שפגשתי בתלוש השכר – היה קטליזטור מצוין לשינוי פנימי.
אני בטוחה שאתן מכירות את התחושה לקראת ניהול מו"מ לתפקיד חדש או בהכנה לשיחת הערכה שנתית. אתן יודעות מה אתן שוות, מבינות שהעבודה שלכן מעולה ומביאה לצמיחה של החברה וגם יודעות שמגיע לכן עוד כסף. אבל עם יד על הלב, האם אתן מגיעות מגובות במספרים ולוקחות ownership על הפרויקטים וההצלחות שלכן? האם אתן יודעות לומר בגאון כמה הכנסות יצרתן, ייעלתן, שיפרתן, כמה לקוחות צירפתן וכמה כסף החברה ראתה מזה בסוף? האם אתן מגיעות עם מספר ברור של העלאה שיש לו קורלציה לערך שיצרתן לחברה?
מה שקרה לי ולהרבה מהנשים המבריקות סביבי, הוא שנאלמנו דום. נשים נוטות לקבל את ההצעה הראשונה שמוצעת להן, מבלי להציע הצעה נגדית, מבלי להציג מראש מספרים אובייקטיבים ונתונים מהתעשייה, אנחנו נוטות ליצור שיח כללי ומעורפל, לדבר במונחים מרוככים, להציג טווחי שכר ונכונות לפשרה משמעותית ביחס לדרישה שתכננו להעלות זמן רב. הקושי כמובן ברור - נשים רבות חשות מבוכה וחשש שבקשתן תיתפס כתוקפנית, דורשנית ובלתי מתחשבת. בטח ובטח, בעתות של אי יציבות וחוסר ודאות בחברה או סביב נסיבות אישיות שנתפסות בעיניהן כבעייתיות, דוגמת הורות לילדים קטנים וירידה בהיקף שעות העבודה.
אז לפני הראיון הבא או שיחת ההערכה השנתית, בואו נצלול יחד לאיך להתכונן, לבנות טיעונים מבוססים ולשדר ביטחון בכישורים ובביצועים שלנו לאורך השנה החולפת ונעלה את הסיכויים שלנו לקבל את ההעלאה שייחלנו לה.
הקליקו על הפוסט הבא וקבלו את...
#פערישכר #שכרבהייטק #שכרנשים #שיחתשכר #העלאתשכר #הכנהלשיחתשכר #קריירה #שווישוק #נשיםבהייטק #נשיםעובדות