אני זוכרת כשהבכורה שלי, אמה, היתה בת שנה והתחלתי לחשוב על ילד שני. כמו כל אמא צעירה חששתי אבל עשיתי אידיאליזציה, שזה יהיה פער מושלם של שנתיים ושהם יהיו החברים הכי טובים בעולם.
במקום מסוים הייתי חייבת לעשות רציונאליזציה לבחירה הזו, שבאה בטיימינג לא הכי נוח (והרי אין אף פעם מומנטום מדויק להולדת ילדים), בשיא של הקריירה, באמצע תואר שני ובמהלך הקמת הסטארטאפ שלי.
השנה הראשונה היתה קשה ברמות שלא הכרתי, הפער בין אמה לארי היה בדיוק שנתיים ויומיים וקלטתי (באיחור יש לומר) שלגדל אחים צמודים דומה במידה מסוימת לגידול תאומים. בשנה הזו כשהתקשורת ביניהם כמעט לא היתה קיימת ושררה ביניהם קנאה טבעית, נדרשתי להמון הכלה, צמיחה וגדילה כדי להפוך לאמא שאני היום (עדיין בשינוי מתמיד) ולשרוד את התקופה עם הראש מעל המים.
זה היה הרילוקיישן לארה"ב שסימן את נקודת השינוי, בגילאים 4 ושנתיים שלהם, עשינו את המהלך ששינה את חיינו כזוג ואת המשפחה שהקמנו וכמעט בבת אחת הדינאמיקה בין הילדים הבשילה והשתנתה.
הקורונה שמצאה אותנו לא מוכנים (מהגרים טריים, עם עבודה חדשה וללא רשת חברתית חזקה), היתה גם מבחן לעוצמת הקשרים בתוך המשפחה. שם חוויתי בהשתאות והתבוננות את הקרבה היפה שנוצרה בין הילדים, את הטיפוליות הרגישה של אמה, את ההומור של ארי, את האופן בו הם משתפים, ממציאים סיפורים, בוראים עולם, בין 4 קירות, מעט צעצועים והרבה ביחד.
גם בתקופה מלאת אתגרים יש אור ואני מודה מדי יום על הבחירה שלא בהכרח התאימה לי אז, אבל ממלאת את לבי היום לגדל אחים צמודים ולגדול בעצמי.
