לפני 3 חודשים נסענו לאוהיו לחופשה בטבע עם הילדים לפגוש את הגיסים שלנו שהגיעו כל הדרך בנסיעה מניו יורק. חיפשנו את המקום שיהיה הכי קרוב לאמצע לשני הצדדים והפור נפל על מנספילד אוהיו.
נסיעה של 7 שעות הובילה אותנו לבקתה מאורכת, מפתיעה בגודלה, עם תקרות עץ גבוהות, אח עתיקה, מוקפת יער עצום, אגם מלאכותי ודק עץ נרחב עם שולחן אוכל פתוח ומטבח חצי מאובזר. מכירות את הגלויות של הנוף המצויר ובקתת החלומות? אז בדיוק כזה, גרסת AirBnB.
המרחבים הגדולים של הטבע, אפשרו לילדים מקום בטוח וטבעי להשתחרר ולפרוק את כל האנרגיה שנצברה בגופם בעיר בתקופת הסגר הארוכה. באחד מטיולי היום שעשינו לאגם סמוך, אמה בת החמש, נשכבה על החול פרשה את ידיה והתפללה אל השמש "בואי אליי שמש, אני רוצה אותך בתוכי". היה משהו מכמיר לב ומרגש כאחד בבקשה הפשוטה שלה, בניסיון לאמץ לקרבה את החום, אחרי 8 חודשים קפואים משלג ובידוד חברתי, שעברו עליה בשיקאגו.
בימים טיילנו בין אגמים עם הקיאק המתנפח שקנינו באמזון למבוגרים וצעצועי הפלסטיק הצבעוניים לילדים, צפנו על פני המים, עשינו פיקניקים שכללו בעיקר אבטיח ואננס, הבערנו מדורה, זרקנו אבנים למים, הילדים נסעו על קורקינט, ציירו את המשפחה בגירים צבעוניים על מדרכות בדרכים. הלילות עברו עלינו בשלווה יחסית, כל ערב בישלנו את האוכל לעצמנו, תפוחי אדמה ובטטות ניצלו על האש, פטריות פורטובלו נמסו בגריל והעניקו לארוחה הפשוטה טעם של זיכרון החוויה שנצרב באוכל.
החזרה המהירה לשגרה, לעבודה ולגן היתה חותכת מדיי. כאילו ברגע נשאבה תמצית החופשה לתמונות יפות שנשמרו בענן ונבלענו בעומס המשימות והימים המתחלפים שנדמו ליום אחד שחוזר על עצמו באופן רפטטיבי. נזכרתי במשפט שאמר לי פעם חבר רווק בעבודה, כשעוד חיינו בישראל "מה שמחזיק אותי ביומיום, הוא לנעוץ ביומן את החופשה הבאה, שתמיד יהיה לי למה לחכות". אז כך עשינו לראשונה, סיכמנו שאם בספטמבר לא נממש את הכרטיסים לישראל בשל מגבלות הבידוד, ניפגש שוב באותו הרכב במקום אקראי אחר.
עמדנו במילתנו. כששרידי ההבנה שהטיסה לישראל תידחה למועד בלתי ידוע נטמנו, התחלנו לתכנן את החופשה למדינת ניו יורק. כשגרים בישראל ומתכננים טיול בארה"ב, באופן טבעי הפור נופל על הערים הגדולות או על טיול דרכים שעובר דרכן. כך יצא שאינספור פעמים הגעתי לניו יורק כתיירת, אבל דבקתי במנהטן ולא יצא לי לראות את המדינה.
אז נסענו לעיירת הסקי והנופש אליקוטוויל, שנמצאת בקרבת באפאלו, ניו יורק. ההרכב התרחב וצירפנו זוג חברים על ילדיהם, שמתגוררים במסצ'וסטס. התחלנו את הדרך בנסיעה שארכה 6 שעות לקליבלנד אוהיו, שם בילינו יומיים עירוניים, בין מוזיאון הילדים, לרחובות ציוריים, מסעדות מזון מהיר, כיכרות שבמרכזן מונומנטים מטופחות בפרחים וסימנו וי על מחצית מהאטרקציות הרשמיות של העיר, ללמדנו שהן מעטות למדיי :)
משם המשכנו לנסיעה של 3 שעות, דרך אגם Erie לאליקוטוויל. אם בנסיעה הקודמת לאוהיו הבית היה מאורך, הפעם הגענו לבית שנבנה לגובה, 3 קומות שתוכננו ונוצלו היטב, קומת הקרקע הפונה לחצר הגדולה, שמהווה יחידת דיור עם חדר שינה, סלון, מטבחון, אזור כביסה וג'קוזי מפנק. הקומה השנייה המרכזית מכילה את החלל המשותף שכולל סלון, מטבח, פינת אוכל ל-12 איש ויציאה למרפסת דק עם גריל כפול והקומה השלישית שמכילה עוד 3 חדרי שינה, 2 אמבטיות ג'קוזי ומקלחון. יש תמיד את הרגע הקטן הזה לפני כניסה לבית ששכרת בAirBnB שמכיל את המחשבה הכפולה שהלוואי והבית יהיה כמו הפנטזיה שרקמת על בסיס התמונות והחשש המתנגב שזו תהיה נפילה. חשתי הקלה כשהבנתי שבחרנו טוב.
בימים העוקבים טיילנו ברחבי מדינת ניו יורק, נסענו למפלי הניאגרה (רק שעה וחצי של נסיעה!) וצפינו לראשונה בפלא המופלא ובעוצמתם האדירה של המפלים בצד האמריקאי, עשינו קטיף פטל, אוכמניות, עגבניות ודלועים בסלמנקה הסמוכה, ביקרנו בגן החיות המקסים בבאפאלו, נסענו לאגם מבודד מוקף יער בספרינגוויל, המשכנו לפארק חבלים במרחק 5 דקות נסיעה מהבית וביתר הזמן הילדים נהנו מבריכה מתנפחת, גני שעשועים ומשחקים לרוב.
ברגע אחד של טוב, נשכחה הבדידות של העיר ברילוקיישן והרגשנו עטופים במשפחה וחברים אהובים, "כמו בישראל". כמה קל להתמסר לטוב הזה. ולא שלא היו קשיים - אנחנו משפחות שונות, עם גישות חינוכיות שונות, מנטליות שונה וצרכים שהתנגשו יותר מפעם אחת ועדיין נחמה, במוכר, בידוע, במה שטבעי, בריח וזכרון של קשרים שנבנו "שם בבית", התיישנו והעמיקו לאורך שנים כמו יין טוב שמשתבח.
פתאום הבנתי שאחרי חודשים של קורונה, סגר, לבדיות, געגועים לישראל, לשפה, לחברים, לחום, לביחד – יש יתרון אחד מובהק לאמריקאיות שבחרנו לעצמו – המרחבים. אם בישראל אפשר לטייל ביום אחד מקצה לקצה של המדינה, בארה"ב תמיד יש מה לחקור, לגלות לראות. אין שום סיכוי להקיף אותה בזמן קצר. עכשיו, כשאי אפשר לטוס ו"נכפה" עלינו לחצות את הארץ לאורכה ולרוחבה ברכב, אנחנו קוראים לזה "Road Trip" וכל פעם מותחים את הגבולות של כמות השעות שנוסעים ביום (מתקרבים ל11 שעות בשיא) ממקום למקום. לישראלית שבי לא נתפס, שאפשר לצאת מהבית בשיקאגו, לבקר במפלי הניאגרה, להגיע לניו המפשייר, לנוח באוהיו וזה מבלי שחקרנו את המקומות הקסומים שמקיפים אותנו כמו ויסקונסין ומישיגן המורכבת מ15,000 אגמים מלאי יופי ואטרקציות.
השגרה מרגישה רחוקה עכשיו וזו חופשה אמיתית של 10 ימים, שמאפשרת ניתוק מנטאלי מהעומס והלחץ. טרדות היומיום נשכחות ואני נעטפת בתחושה חמימה ומנחמת שכל העולם פתוח בפניי במרחק נסיעה ועכשיו רק נותר לי לבחור, מה היעד הבא ומתי.