לקראת המעבר לארה"ב התרגשתי מההזדמנות לעצב לעצמי בית מאפס. את הדירה שגרנו בה בישראל, קנינו ב2015 והשקענו בשיפוץ שלה מהיסוד. מכיוון שהתקציב שלנו היה מוגבל למדיי, העדפנו להשקיע אותו בתשתיות וידענו שנקנה ריהוט חדש כשנתבסס כלכלית. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד ומצאנו את עצמנו ברילוקיישן לארה"ב כך שחזון הריהוט נגנז לעוד מספר שנים.
אם יש משהו אחד שהבנתי לפני המעבר, הוא שצפויה לי שנה מאתגרת מאוד, במזג אוויר קר ושאבלה חלק ניכר מזמני הפנוי בבית. לכן, היה לי חשוב אפילו יותר מאשר בישראל שהבית שלי יהפוך למבצר מוגן, מרגיע, אסתטי ומעוצב.
בשביל לעמוד במשימה הגדרתי תקציב ונפגשתי עם מעצבת פנים, לסשן של כמה שעות כדי לעבור יחד על החדרים ועל אתרים ברשת, לבחור רהיטים ולשמור לינקים שאוכל לבצע רכישה מהירה ברגע שנגיע. בשלב הזה היה לי ברור שזה תהליך משמח וקליל – הכנתי לוחות השראה בפינטרסט, בניתי מסמך תקציב עם לינקים לרהיטים, הכנתי סקיצות של החדרים ועליתי על המטוס.
אני לא בטוחה שיש מילים שיצליחו לתאר את גודל ההלם והתסכול שחוויתי כשניסיתי לרכוש רהיטים באמריקה ואת משך הזמן האינסופי שהתהליך לקח לי, אבל אני אנסה. Stay with me.
נחתנו בארה"ב באמצע אוגוסט 2019 ובשני לספטמבר התקיים הLabor Day, שמעבר להיותו חג העובדים, הוא גם אחד הימים הרשמיים בשנה שמוצעות בהם הנחות גדולות למגוון רחב של מוצרים. אז כמובן המתנתי בסבלנות. לקראת היום החגיגי, מרבית האתרים שחשקתי בהם התחילו להציע הנחות מוקדמות ואני התחלתי להזמין בהתלהבות.
ההתחלה נראתה מבטיחה, חלק גדול מהפריטים חיכו לי באתר עם מחיר חדש ואטרקטיבי וראיתי את החזון שלי הולך ונרקם, אבל אז הופיעו גם תאריכי המשלוח. לרוב הפריטים היה צפי הגעה של 3 שבועות במקרה הטוב עד 4 חודשים במקרה הרע והרווח. ברור היה שאיאלץ לוותר ולהתפשר, אבל רוב מה שהיה לי חשוב נשא תאריך יעד שלא נראה באופק. כך מצאתי את עצמי מזמינה ריהוט ברשת מחנויות שונות ומקווה לטוב.
נושא מטריד שנדרשתי להחליט לגביו היה אופי המשלוח. יש מחיר שונה (בפער משמעותי), בין הובלה והשארת הפריט בלובי הבניין, העלאתו לפתח הבית או לחדר הרלוונטי. כמובן שהרכבה מוסיפה עלות נוספת והשילוב של הובלת הפריט לחדר המבוקש עם הרכבה מאמירה לעיתים למאות דולרים. אז התחלתי לשקלל את גודל הפריט, הכובד שלו, האם יהיו חברים שיוכלו לעזור לנו להעלות, להרכיב ולתפעל את המערך הזה, בעיקר מתוך הבנה שחוקי הבניין קובעים שלרהיט אסור לבלות בלובי יותר משעה ושצריך להזמין את מעלית המשא מראש (כשהתאריך להגעת הרהיטים אינו ידוע). מצאתי את עצמי בחישובים בלתי פוסקים ולקחתי כמה סיכונים מחושבים, או לפחות כך חשבתי.
במקביל, הייתי צריכה לפתור את העניין המוזר של הארונות והמנורות. כרגיל באמריקה, המציאות עולה על כל דמיון. האמריקאים תולים את כל הבגדים שלהם אז אין להם מדפים בארונות, פשוט לא רואים בזה צורך, וברוב הבתים אין מנורות תקרה, כך שהחדרים חשוכים יחסית ועושים שימוש במנורות עומדות ומנורות צד. דמיינו את גודל התסכול שבהגעה לבית חדש עם 8 מזוודות ורצון עז לפרוק אותן כדי להתחיל להרגיש תחושה של בית, אבל... חשוך ואין לאן. עד שהשגנו מנורות עומדות, נעזרנו בכמה מנורות שולחן מהשכנים (מה שהתגלה כמתנה שווה!) ובתאורת נרות! רומנטי? פחות.
לגבי המדפים לארונות זה כבר מסובך יותר. האפשרויות שעמדו לרשותנו היו מוגבלות – האפשרות הזולה, קניית מדפים מוכנים מראש, קטנים יחסית שלא מותאמים לגודל הארון, או האפשרות היקרה, של התאמה אישית לגודל הארון כדי לנצל את שטחו. בחרנו באפשרות השנייה ומהרגע ששילמנו ועד שהמדפים הותקנו בדירתנו עברנו 3 שבועות של תהליך אישור, הכנה, איסוף והתקנה, הכל תחת החוקים הנוקשים של החנות ובניין המגורים שלנו שלא אישר הגעה של בעלי מקצוע מבחוץ. אז המשכנו לחיות על המזוודות, ליטרלי. אמריקה.
הרהיטים התחילו להגיע לאיטם, חלק לחדר המבוקש, כי היו כבדים מדי, אחרים תזמנתי במלאכת מחשבת כך שיגיעו בטווח שעות ספציפי, תוך שריון מעלית, הזמנת חבר שיסחוב ועוד פרוצדורות שדרשו דיוק שוויצרי. במשך חודש וחצי אכלנו את כל הארוחות על שולחן מתקפל ושני כיסאות קמפינג שהשאיל לנו בעל הדירה, בעלי ואני ישבנו על שרפרף או על הרצפה. הספה הגיעה כעבור חודש, באריזת ענק. המובילים הניחו אותה הפוכה בקרטון קשיח עצום והלכו. הניסיונות של בעלי ושלי לפתוח ולהרכיב אותה היה מעורר רחמים. לקח עוד שבוע עד שאיש מקצוע הגיע לסייע. דמיינו לכם אותי עם שני ילדים בחופשת הקיץ בבית, בעל שנמצא בלימודים ימים שלמים וספה חדשה הפוכה באריזת קרטון יושבת מולי, ואי אפשר לשבת עליה. הרבה דמעות זלגו בשבוע הזה על מה שאמור היה להיות ומה שלא.
אחר כך הגיעו בצעדה עגומה וארוכה שיירת הרהיטים הפגומים - שולחן פינת האוכל העקום מחברת רהיטי היוקרה, המזנון עם הדפיקה הקלה שעלה 1000 דולר, הכיסא המעוצב וחסר הרגל, השטיח בצבע ובדוגמא הלא נכונים, מיטת הילדים האיכותית שחיכינו לה חודשיים על גבה השבור וספריית הילדים עם המדף הסדוק והמדף החסר (כן, כן גם יחד).
אבל מה ששבר אותי מעבר להמתנה של חודשים, תוך גילוי שהחברות הכי מובילות ומוכרות לא עונות לשיחות טלפון בשירות הלקוחות, לא מגיבות למיילים ולא מפצות על נזקים, בזמן שהן כן שולחות אותי לדואר עם פריטים כבדים שעליי לשלוח להם בחזרה – היה ארונית התרופות של מנארד'ס.
הכל התחיל מארון מראה לחדר האמבטיה ביחידת ההורים. הארון הקיים היה ישן וכעור, אז הזמנתי ארון לבן ופשוט מרשת מוכרת. הוא הגיע כעבור חודש כשכל הזכוכית שלו שבורה. התבאסתי ופניתי לחברה בטלפון ואז הוסבר לי ברשמיות שעליי להגיש פנייה במייל. כעבור מספר ימים חזרו אליי במייל עם שתי אפשרויות – לזרוק את הארון שקיבלתי ולקבל חדש במשלוח או להגיע לאסוף ארון מאחד הסניפים, בחרתי במשלוח. כעבור 3 שבועות שנדמו כנצח הגיע הארון השני. שוב הזכוכית כולה שבורה, באורח פלא מצבו היה אף גרוע משל קודמו בתפקיד. בשלב הזה שוב ניסיתי לפנות בטלפון, אבל כרגיל הופניתי למייל. לאחר שבוע התקבלה תשובה והוזמנתי לאסוף את הארון מאחד הסניפים. כאן מתחיל סיפור שנמשך 3 חודשים, במסגרתו אני מגיעה לסניף, מתברר שאין ארון למרות שבמחשב מופיע שהוא במלאי. אני נשלחת לסניף אחר ומתברר שאין ארון וכך עוברת מסניף לסניף לאורכה ולרוחבה של שיקאגו. יום אחד חברה אמריקאית שלי לקחה אותי לשיחת אינטרוונשן ואמרה לי שאני חייבת להניח לארון ושלא הגיוני להמשיך לנסוע אחריו ברחבי ארצות הברית (בשלב הזה חרגתי מגבולות שיקאגו ונסעתי בעקבותיו ברחבי מדינת אילינוי! אם זה לא היה מצחיק וגו'..). זה היה ממש יום או יומיים לפני שהתקשרו להגיד לי שהארון נמצא ונשמר. אבל תדמיינו את הסיפור הזה כפול כמות ממוצעת של ריהוט לדירה סטנדרטית של שלושה חדרים. מלחמת התשה שבה בוודאות הפסדתי.
אז היום הכל עומד במקום, הדירה יפה ומרגישה כמו שדמיינתי אותה, בטוחה, מכילה, אסתטית, מינימליסטית ומדויקת ואפילו קרוב מאוד ללוח הפינטרסט שממנו שאבתי השראה. עכשיו כבר אפשר להתרווח על הספה הנוחה, להניח כוס תה על שולחן הצד ולצחוק על החוויה הבלתי נתפסת של קניית רהיטים בארה"ב.