בשיקאגו יש קצוות של מזג אוויר, שלג מקפיא וחום חודרני. היא לא מקום של אמצע, לא באקלים, לא ברגש.
הקיץ זו התקופה שכולם מחכים לה כל השנה, כמהים ומדברים עליו בערגה. במקום שבו החורף נמשך 8 חודשים ארוכים ללא רחם ופני האגם משנים את צורתם ללא הרף הזמן לרוב עומד מלכת. מחלונות ביתי שמשקיפים לנמל היוצא מאגם מישיגן אפשר לחזות את מזג האוויר של אילינוי - סוער, ערפילי, קפוא, מושלג, הקרח נסדק ומפשיר לאיטו עד למחצית שטח הפנים ועוד קצת ונעלם בקצוות.
בשנה האחרונה הרגשתי שלא סתם בחרתי בדירה הזו הפונה לאגם, כל כך הרבה פעמים הוא שינה את המראה שלו מול עיניי והרגשתי שהוא מספר את סיפור הלב שלי. כל כמיהה, סדק, כל כאב, החמצה ותקווה, השתקפו בו.
באוקטובר כמעט בחטף נעלמו כל הסירות. הגיעו סקיפרים ולקחו אותן אחת אחת, עד שבנובמבר בתזמון מדויק עם הסתיו, עמד האגם על קוביות הבטון של הנמל הפזורות בצורת שמשות שלוחות קרניים, ריק ונטוש, כמו קרחת יער בשיא השלכת, שהכל ערום, עזוב וריק.
באותה תקופה התחלתי להבין את משמעותה של הזמניות. רילוקיישן בהגדרה, הוא חיים בתנועה, בחטף, על הדרך, בדרך ל, מקיץ לקיץ, כמעט תמיד ההתחלה מגלמת בתוכה את תמצית הסוף.
את החברות הכי טובות שלי הכרתי בגלידריה בשכונת לייקויו המצוירת, אחת מהן לא רצתה לפגוש אותי אבל נעתרה והביאה את השכנה שלה. זה היה בוקר חורפי קר ומשונה, בשלב מסוים כולנו בכינו וצחקנו, על הבהלה שברילוקיישן, על הבדידות, על כאב, על הזמן הריק שנפער, על הקהילה שחלמנו עליה ועל חיים שלא היו מה שציפינו מהם.
יש משהו עגום בלראות את החלום האמריקאי דרך החלון. הציפייה העצומה שנבנית לפני המעבר שמהרגע הזה החיים משתנים, הכל קורה בגדול, נפתחים לעולם, מכירים אנשים ומגשימים חלומות – נחבטת שוב ושוב כל בוקר אל מול קרקע המציאות. 6 בבוקר, קול ילדים מתעוררים, נסיעה לגן, קומקום שורק, תה ירוק, לפטופ פתוח לחיפוש עבודה, כביסה, בישול ומסך החלונות העצום הזה שכולו פונה אל האגם הריק ושקט, שקט גדול שלא מצליח לכסות על הבדידות.
כאישה שמגדירה את הקריירה כחלק מהזהות העצמית שלי, השבר בעצמיות היה עמוק, האם יכול להיות שאני אשת קריירה בלי קריירה? אם אני מכלה חלק גדול בזמני במטלות בית וטיפול בילדים, האם יכול להיות שהתרחקתי מעצמי ואני כבר לא מזהה את מה שבניתי בעמל רב כל כך הרבה שנים? הנחמה הייתה בחברות הקרובות. כל זמן שלא ניהלתי משק בית, בניתי באהבה ולב קשרים משמעותיים והכרתי אנשים בכל מקום.
אישה טובת לב שהתנדבה לקחת עבורי כמה ארגזים במכולה שלה מישראל לשיקאגו והפכה לחברה, שכנה שהיא חברה של מכרה מישראל, אמא אמריקאית מהגן, אשתו של סטודנט שלומד עם בעלי, בעל הדירה, יזם שפנה בפייסבוק, מישהי שלמדה כמה שנים מעליי בפקולטה למשפטים, השכנה מקומה 5, רופאה שאהבתי את סגנון הלבוש שלה והתחלתי איתה ביום הורים, ד"ר לספרות שפגשתי באישון לילה ברחוב ועברו בינינו קורי הבנת הלב – כל מי שראיתי בה קסם, הפכה לחברה יקרה ולחלק ממארג חיי.
סביב ינואר, היתה לי רשת חזקה ומשמעותית של חברות. ביוני הכל קרס. בגלל הזמניות.
אחת אחרי השנייה הן עזבו את העיר, לפעמים עם הכנה רגשית מוקדמת, לרוב כמעט בחטף. באה והלכה, יום קודם הילדים משחקים על שדרת הדשא המשקיפה לאגם, מרימים תולעת מגומחה קטנה שהתגלעה ליד עץ ירוק-עד ומציירים בגירים, עולים יחד לארוחת שבת משותפת ושמחה ולמחרת שקט גדול ומכרסם.
ראשונה הלכה פטריסיה לסיאטל ואחר כך סתיו לישראל, יוליה נסעה לביקור ונשארה, אבישג הודיעה כעבור כמה ימים על מעבר לדאלאס, שרון כמעט עברה לניו יורק ונשארה ושוב עברה, נעמה בסינגפור, נועה מחפשת בית בפרברים, מיכל מסיימת תקופה ארוכה של 7 שנים וממשיכה לדרכה. ואני נשארתי כאן ועכשיו קיץ.
ואני חושבת לעצמי הנה בא הקיץ – הכי שמח הכי עצוב. בדיוק מגיעות משפחות חדשות ואני שומעת קולות בעברית ברחוב שליד הבית, עוברת להציץ בסקרנות ותקווה, לומר שלום, להציע עזרה וחיבוק. להעניק את מה שהיה לי כל כך חסר. לבנות מחדש חברויות.
ביוני חזרו הסקיפרים בסדר מופתי, אמריקאי, ותוך חמישה ימים שבו גם כל הסירות. בבת אחת קרני השמש הבטוניות התמלאו במרווחים ביניהן חרטומים לבנים עם מפרשים צבעוניים והחיים חזרו לאגם, כאילו לא הייתה סערה בעולם. באוקטובר יחזור החורף. בקיץ הבא כנראה נעזוב אנחנו. ואף מילה על הזמניות.
#רילוקיישן #חייםבתנועה #זמניותברילוקיישן #חברותלחיים #חברותטובות #שיקאגו #רילוקיישןלארהב #אתגריםברילוקיישן #החלוםהאמריקאי #בדידותברילוקיישן #חורףארוך