כשהגעתי לשיקאגו, התייחסתי אליה כיעד זמני בדרך ליעד הקבוע, שיגיע כעבור שנתיים, עם סיום התואר של אורי, בעלי. ההתייחסות לבית כזמני מקפלת בתוכה משמעויות – משקיעה בדירה אבל בגבול סביר, מתכננת עתיד לטווח קצר ובינוני, עסוקה בעתיד הרחוק, בפנטזיה על מקום אחר, חיים אחרים והגשמה של החלום הבא. כל מה שמרחיק מהכאן והעכשיו, מהתמסרות מלאה לחוויה. לפעמים אני תוהה על מה יושב הצורך להתעסק תמיד ביעד הבא, בחלום שעוד לא הוגשם, במימוש רעיון לפני שמיציתי את הקודם.
כשהייתי ילדה אבא שלי היה אומר לי המון שקשה לרצות אותי, אני ממש זוכרת את התסכול שלו. הוא יכול היה לקנות לי את אופני הBMX הורודות שחלמתי עליהן שנה ואחרי יום הייתי מבקשת רולרבליידס. הוא קנה לי בובה ורציתי כבר אחת חדשה ויפה יותר. התחושה הזו שלקבל משהו משמעו לפנות מקום לצורך למלא חלל חדש שנוצר, הולכת איתי כל החיים.
בקריירה לתכונה הזו יש יתרון מובהק, כי היא דלק לעבודה קשה, ליצירה, המצאה, חידוש והיא ככל הנראה מהווה את אחד היסודות לאישיות יזמית. חוסר סיפוק, משמעו חיפוש, שמוביל למחקר, להעמקה ולצורך שלא יודע מנוח להמציא, לפתור, לשנות. מהמקום הזה נולדו ופותחו מוצרים שהובלתי באהבה ותשוקה עצומה, חזון ששרבטתי על מפית, בהודעות בנייד, באמצע מקלחת, תוך כדי טיול בחוף הים, בחלום שחלמתי בלילה וקמתי לכתוב במחברת לפני שישכח. מהגרעין הזה גם נכשלתי כישלונות קריירה צורמים. חוסר השקט הזה הוליד חלקים משמעותיים בבחירות הקריירה, ובהקרבות שהייתי נכונה לעשות עבורה כמעט בכל תחום בחיי, על המחירים שבחרתי לשלם.
ובחזרה לשיקאגו. זה היה אמור להיות יעד לשנתיים וככזה, לא עסקתי בסוגיות של השתקעות ובניית בית, אבל לגמרי חייתי את הבית הבא שלי. בפנטזיה שלי אני גרה בדירת 4 חדרים באפר איסט סייד במנהטן, מטיילת עם שמלה מתנופפת בשדרות העיר, קונה נעליים במבצע במייסיס, שותה את הקפה שלי בבית קפה קטן בפינת הרחוב, בשעות הפנאי משוטטת נרגשת במטרופוליטן, רוכבת על אופניים בסנטרל פארק, מכירה אנשים חדשים, מוקפת חברים, חלק מהסצנה.
בפנטזיה מקבילה אני גרה בפרבר מנומנם בסיליקון ואלי, בבית חד קומתי ישן ומשופץ עם חצר קטנה, עצי פרי ונדנדה תלויה על אחד הענפים, בפתח הבית. אני חלק מקהילה ישראלית גדולה, עושה קריירה בהייטק, הילדים נהנים מחינוך איכותי, אנחנו עושים יוגה, מטיילים כל שבת שנייה, נוסעים לחברים בסן פרנסיסקו, אוכלים מרק בתוך כיכר לחם על החוף וחוזרים הביתה שלווים. רצפת העץ הישנה חורקת. גם אני.
אם יש משהו קיומי שקרה לי השנה ביחס לחלומות, זה מעבר לחלימה בפרופורציה, אוקסימורון. אם עד היום החלומות שלי אפשרו לי להשיג ולגעת כמעט בכל מה שדמיינתי ולהאפיל למקומות יותר ויותר גבוהים ביחס למה שהגדרתי כנחשק, בשיקאגו השתנתה לי כל הפרספקטיבה ואני מניחה שלקורונה יש תפקיד משמעותי בתהליך. החודשים של הסגר בבית הפשיטו את החלומות מהשלד שלהם, חשפו שכבות גנאלוגיות והותירו גרעין קטן מזוקק של חלום.
מבלי ששמתי לב, באופן עדין ולא מתבלט החלומות שלי הפכו צנועים יותר, פשוטים, קרובים לקרקע – ילדים שמחים, זוגיות קרובה, בריאות, חברים טובים שיקיפו אותנו, טיסה לפגוש את המשפחה, קריירה מספקת וממלאת, בית חמוד עם גינה קטנה, מרחב לילדים להתרוצץ ולי כדי לנשום (כאסטמתית זו משאלת לב), שקט נפשי.
אני זוכרת שקמתי בבוקר שבת אחד ואמרתי לאורי שאני לא רוצה לגור במנהטן. הוא הסתכל עליי כאילו השתבשה דעתי. הסיפור שאני נושאת איתי כבר 15 שנה הוא סיפור העלייה לרגל לניו יורק שהוא המקור ליציאה לרילוקיישן. האם רילוקיישן לארה"ב בלי לכלול את ניו יורק הוא חוויה שיכולה להתקיים ולשמור על המשמעות המקורית של מה שדמיינתי כשיא של חיי? איך משפיע הוויתור הזה על הנכונות לשחרר רשימות שנשאתי שנים כחלק מהסיפור שלי ולהסכים להתפזר ברוח, לתת מקום להיווצרות של חיים במקומות חדשים שלא הכרתי, להסכים להתנסות בהם?
שיקאגו לא הייתה שום דבר שציפיתי ממנה להיות, לטוב ולרע, מה שנתן לי את הסטירה הראשונה. תרדי מעץ הפנטזיות ותפגשי את המציאות – חוסר השייכות, זרות ההגירה, הרצון להשתייך לקהילה שלא באמת קיימת והעלבון שבדחייה, המרחק מהמשפחה, הדינאמיקה החדשה שמשתנה בזוגיות, ההורות המשמעותית והקרובה יותר, התובענות של הילדים, הקריירה שלא המתינה וצריך לברוא, החברים שהם משפחה כי פשוט אין, תהומות הבדידות, עומק הקרבה, לחוות הכל חדש, מסעיר, שונה, לראות ירוק ומרחב, אמנות רחוב והומלסים. הכל בענק בעוצמה ובכל זאת לבחור לרוב בחיים שגרתיים של בית-כביסות-בישולים-טלוויזיה-יותר מדי פייסבוק אל מול החלון העצום שניצב במרכז אחת הערים הגדולות בעולם. השגרה היא ר-ג-י-ל-ה ושוחקת בכל מקום בעולם. לאן שנלך נביא את עצמנו.
ואז בשבת אחת לפני שבוע קפצנו לחברים של הילדים מהגן. הם גרים בפרבר קטן וקרוב לעיר, בבית חד קומתי, חצר משופעת שבפינתה בית על העץ שבנה בעל הבית, עצי פרי, גינת ירק, כלב היפואלרגני וקיר עם מפת העולם מגזרי עץ וסימונים של כל המדינות שביקרו בהם בעולם ואחת קטנה, כמעט נעלמת ישראל, שביקשו מהאמנית בETSY להכניס להם במיוחד למפה. ושוב קרבה ומרחק והחיים האפשריים שנוכל לחיות והבית לידם עומד למכירה ואני לוחצת Send על הטופס בZillow והולכת לראות אותו.
ופתאום המשימתיות הזו שבי מתעוררת כי הכי קל לתכנן את העתיד ולהתעסק בניהול והנה פגשתי שני מתווכים ואני רואה בית בפרברים ועוד אחד ובבית השלישי אני עוצרת ומתבוננת. מה מניע אותי? לאן אני רצה? מה גורם לי, הבחורה העירונית שהגיעה בכלל למנהטן ורק התעכבה בשיקאגו, לרוץ אחרי החלום הבא, לא לעצור, לבחור. אני מכירה את המקום הזה בתוכי שהופך אותי לטיל מונחה מטרה שמשוגר ליעד מדויק, בלי יכולת בחירה. הדחף להגיע ליעד חזק מהיכולת להתבונן, לשהות בסיטואציה ולשאול מה טוב ונכון לי. אני מזכירה לעצמי לשאול האם יש לי חופש בחירה שמניע את חיי או שהפנטזיה מובילה אותי ליעד לא לי.
ופתאום אני מבינה שבשנה הזו שהכל בה מטושטש ועמוס רגשית כמו תמונה שלא הספיקה להתייבש בחדר חושך, אני רואה לראשונה בהירות. מבלי שתכננתי זרעתי זרעים וצימחתי שורשים, חברים, קרובי משפחה רחוקים שהפכו משפחה, מכרים, הילדים מהגן, השכנים, אנשים טובים, אהובים שהפכו משמעותיים נמצאים פה סביבי. ואולי אני כבר פחות מכוונת לחיות את הסיפור שכתבתי על חיים ברילוקיישן ויותר את החיים שלי.
מה מחכה לי בעמק הסיליקון? האם החיים הטובים שלי ממתינים במנהטן? כל מה שאני יודעת הוא מה שיש לי ומה שיצרתי, מה שאפשר לראות בעיניים. אני לא משוועת להרפתקאות נוספות, למקם את המשפחה שלי בגלויה יפה, אני עייפה מלבנות חיים חדשים מאפס, מלטפח אידיאליזציות, מלהאכיל רעיון שלא יודע שובע של איך היה יכול להיות לי רק אם, מלפנטז.
ברגע אחד קטן אני מבינה את הקונפליקט של חיי – לגור במקום אחד, לרצות להשתייך למקום אחר אבל בו בזמן להרגיש לא שייכת לאף מקום, כאילו כל מקום זר לי ואין לי אפשרות להשתייך אליו. אני מסתכלת במבט חדש על חיי ורואה את היש, ולראשונה מזה שנים תוהה האם זו ההזדמנות לקצור את הפירות ששתלתי ופשוט לחיות, כאן עכשיו. האם אוכל לברוא לעצמי את הבית שיגרום לי להרגיש בבית?